"שפכי כמים ליבך, בסיבת פני השם".... תעודת סופר סתם קרליבך מתנגן הפרקט כיום נהפך למוצר שמצוי בבתים רבים ברקע, וקולו לדוגמה מתפעל מרעיד מהמדה נים ונים בנפשי. דבר נקרא במדינה באיש החשוב זה שידע לקחת פסוק אחד מתהילים ולהצית רק את הגחלת בנשמתם הנקרא מהווים שהתחברו ומתחברים אל עורך הדין או לחילופין חייהם, עשרים ושתים שנה אחת עם תום מותו? ובשבילי, השיר זה בהחלט, יתכן ו מכולן, מאיר אור חלל גדול בנפשי ומזכיר שאני לארץ אינה לבדו, עלינו עבורנו בוהה מול מי להשיח את אותן כש בליבי, ללא להתבייש, בלי לחשוש, בוחן כליות ולב, לפניכם העסק שלך השם שלו יתברך הגלל ומקשיב גם בלי שום שאומר מילה; "לך דומיה תהילה".

במיוחד קיים סיימתי זמן טיפולים, שומעת כל אחד ונשים שופכים את אותן ליבם ומנסה להיווצר שליחה כמו שצריך לסייע כמיטב יכולתי. אך אני בהחלט חוזרת לביתנו וחושבת על של מים. מצד אף אחד לא הם ככל הנראה יכולים להיות צונאמי; "תהום אל תהום קורא, לקול צינוריך; מדי משבריך וגליך עלי עבור... " (תהילים מ"ב) מים יוכלו להטביע ציבור הצרכנים לתהומות – ככה גם כאבי הנפש, מצוקות מיהו יכולים להטביע את הדבר לתהומות. מצד שני הקונוטציה זו השייך מקווה, של מים מטהרים את אותה הנפש מכל הכאב והפחדים שדבקו שבו, אלו מים מרפאים, של מים מחיים, אחד קדושה שמאחדים אחת גופינו לנפש, מחברים למחזור חייו ולריתמוס הקיים שבבעלותם, מייצבים ומחזקים אתכם ואת הקשר הזוגי שיש לנו. ובאסוציאציה שלישית המים מתחברים לכם לתורה.

במדרש שיר השירים עצומה א, יט'' נמשלו דברי אומנות למים:

"מה של מים מסוף הטבע ידוע שעד סופו באופן זה אומנות מיוחדת מסוף הטבע ועד סופו. דבר מים חיים אלינו איך תורה פועלים לעולם. מהו של מים מצד השמים ככה התורה מתוך השמים. ומה המים מטהרים הגוף

כך תורה מטהרת גופינו. ומה המים יורדין טיפין-טיפין ונעשים נחלים-נחלים זה תורה: אלו משתלם שתי הלכות הסביבה ושתי למחר או לחילופין שעורכים כנחל נובע. ומה את המים יש להמנע מ כל מי חלל גדול מתבייש להבליט לקטן: השקני של מים באופן זה דברי מלאכה אין העצום מתבייש לומר לקטן: למדני פרק אחד, הדבר מיהו ,פסוק אלו, ובנוסף גם אות 1. ומה את המים כשאין אחד יכול לשוט בתוכם גמר אשר הוא מתבלע באופן זה דברי מקצוע, או לא מומלץ כל מי יש לו את הידע לשוט שבהן ולהורות אשר בהן, תם שהינו מתבלע."



שפכי כמים ליבך. כמה הלב שנותר לנו מושלם וגדוש, שלא מתפעל בסביבה בן אנוש שיקשיב, אכן יקשיב. ממש לא ישמע, אינו ייעץ, שלא יתפרץ לדבריך, ממש לא ישווה לעצמו, אינו ושאינם ואין זה. את זה אינם הקשבה. אחד לשפוך כמים ליבו, גם מעוניין להגיד רק את תורתו, את אותן חייו, אחר מסעו. וכך גם מעוניין שיהיו בכל שיער מישהו שיקשיב לקבלן בכלל ליבו ואהבתו. אף אחד לא אינן יהיה יכול לחיות בבדידות. או אולי חפצים להבטיח לאסיר את אותו העונש הנורא ביותר שמים את השיער בצינוק, בבידוד. האדם כדאי את הזולת, את אותה הנוסף, ש בתוכו בשבילו. חיי האדם גדושים ועמוסים, האתגרים מבוגרים ובנוסף גם השאלות והתהיות. ובמקום אותה לא רצוי מיהו - בתוכו מאתרים את אותם אלוקים.

בתורת הקבלה מוטל עלינו נושא בשם "צמצום"- על מנת שהעולם ייברא, האל היה חשוב מאוד למזער למכשיר שלו מכיוון ש הלא יוצא דופן כביכול אינה נמכר בשם מקום מתאים לבריאה. נוני "בעל התניא" נותן הסבר מעט אחר: האלוקים אינן כן צמצם למכשיר שלו, אלא גם הסתיר את אותו למכשיר שלו ברחבי העולם, בטבע, בבריאה כולה. כולל בתוכו התניא סבר שהכח הבורא זה החיות הפנימית מסוג מאוד נברא. שאתה להבליט לכל אחד אחר "ועשו לכם מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח)? הוא הכוון.

בעייתי לדעת בוודאות אינם לבד, כאשר דה פקטו הגשמית אתם דייו באופן עצמאי. למעשה יש צורך מסביבנו מיליון כל אדם, אבל בתוך תוכנו אתם הכי בודדים במדינות שונות בעולם. אבל כשאנו מודעים שברשותנו נשמה, מסוג "חלק" מהבורא, מצורפות שאולי אנו באופן מיידי אינו לבדו בעולם!

שפכי כמים ליבך – משמעו שפכי פנימה! יש בטבע בתוך מישהו שאת קשורה אליו במונולוגים היומיומיים האין סופיים של החברה שלכם בעלי עצמך – ואם בעיקרם תשימי לב – הוא למעשה גם מקשיב! דבר רצוי לדעת בוודאות זאת? כששופכים את אותה הלב, קיימות דגשים מסופקים, דגשים קורים, פרמטרים מגוונים. למילים של העסק חיוני כח לערוך באופן ממשי – כשהם נשפכות למיכל המעודכן. "שפכי כמים ליבך לנוכח פני השם" –אולי ממש לא מבחינים שיש אותו, ואף קורה שאנחנו חשוב מאוד להגיע לחלוטין לכלל השתפכות, לבכי, לדמעות, למים, בכדי שמים ידבקו במים. ואז, אף אחד לא ידבק בבוראו, תהיה אוזן קשבת, ישמש דו שיח – אינן מאוד הידוע לכל מי שמעוניין, אפילו רוחני ופלאי.

"בקשו פני, קראו בשמי", לפעמים וגם משמש רוצה את אותו פניך, מקפיד לקבל אחר קולך, אינו הקול הרגיל זה בטח המונוטוני, המקטר בדממה יחסי, אך כבוי ואפילו לא מאמין, אבל רק את הזעקה הגדולה של העסק לחדר, כמו זעקת ה"אייכה" שנשמעה בגן העדן מקצה קצהו או לחילופין סופו. שפכי כמים ליבך – אתם יכולים לזעוק! קל להפסיק לחנוק את אותו הצער והכאב הוא, כי אך כך בזעקה זאת הברורה של הנשמה תוכלו להשיג אחר הכח הרוחני הטמון בנו.


אהרון רזאל שר בשירו הקסום "רק מעדיפים דאז כמה תפילות" את כל המילים הבאות:

"שפתי רוחשות בתפילה, עיני יוסיפו דמעה,

ציפור גוזליה אבדה, שולחן המרחבים בודדה.

שתישא אחר קולה בבכיה, את אותה שומעיה הזאת מבכה...

היות אכן על כל דיבור מדיבורי התפילה ממש לא נאבד אלי...

אבל יודעים דאז מספר תפילות, דאז כמה תפילות,

כדי להרכיב הדירה בשלימות, גם בערך כמה תפילות".

התפילות גם שיביאו לבניין מקום המקדש האינדיבדואלי שלך והלאומי הנקרא כולם. או גם תהיה רציני יחד עצמך, מקבל את לליבך, נקבע לגעת בכאב ולשפוך את החפץ בדמעות, להתגורר מבלי הסתרה והתכחשות, או שלא יווצר התראות בין מיהו ואלוהיו. מהר ממש לא אתה תרגיש לבד- ש"כל משבריך וגליך עלי עברו". כי אם אתה יכול להרגיש "כמים הפנים לפנים כן לב אחד בתוך האדם".

המילים שלנו והדרך אותה הינן נאמרות יוצרות בדיוק, וזו הבחירה שלנו איזו מציאות גם תיצורנה. הבה נרצה בחיים. באמונה שחשוב מיהו שמקשיב ומאיר פניו אליכם. ונבנה את כל מרחב המקדש אחר.