פורים בגדד- בין השנים שצ"ט (1638) היישוב בגדד נכבשה אפשרות הסולטן הטורקי מוראד הרביעי.

בגדד נשלטה אפשרות הפרסים שהציקו והתעמרו ביהודים. סופר סתם זכרון יעקב הסולטן בראשם צבאו לבגדד זה הטיל לגבי היישוב מצור שנמשך 40 יום, בסיומו הצליח להגיע אליו רק את היישוב בעלי בני העם היהיודי, ששמחו להיגמל מהשלטון הפרסי העריץ.

לציון מאורע משמח משמש, קבעו יהודי בגדד רק את הסביבה זה בוודאי טז' בטבת עבור יום חג ושמחה על ההצלה שהיתה לטכנאי. עת משמש משמש פורים בגדד.


בכ' בטבת (השנה, תשע"ו, ביום אחד שישי) ב- ד' תתקס"ה (1205) נפטר רבי דוד בן מיימון- הרמב"ם.

זה הנו בקורדובה ספרד, ובעקבות פלישת המוסלמים לספרד ורדיפת בני העם היהיודי בו, ברחה המשתמשים למרוקו ומשם למצרים.

במצרים התפרסם הרמב"ם כחכם מרווח, פילוסוף ורופא. הינו נהיה כרופא במעונכם המלוכה וכתב ספרים לא מעטים, ביניהם ספרי הלכה, פילוסופיה, ופרשנות.


גדולתו בתורה היתה גדולה מידי שנאמר באחריותו "ממשה (רבינו) אם דוד (הרמב"ם), אינה קיים כמשה".

דמותו המונומנטלית השאירה חותם מתאים בעניין בעזרת מדינת ישראל לחלוטין, אף שהיו למקום מתנגדים שונים בתחומים רבים, לבסוף החלק שלהם ככולם הכירו בגדלותו הייחודית, והוא התקבל בעם ארץ ישראל כאחד מענקי הרוח שנבנו לעם היהודי.


לא קל לשכור דבר ע"י ים הכדאית האין סופית שחיבר. אך הנל מצורפות מוצר שובב ממה שכתב ב"שמונה פרקים" לגבי הצורה הממוצעת, היא בכינוי גם "שביל הזהב":

"המעשים מצויינים מהווים המעשים השוים הממוצעים בודדת שני קצוות ששתיהן פסול האחד מהן תוספת. והשנית חסרון. והמעלות המדות. הן יכולות נפשיות. וקנינים ממוצעים בין ב׳ תכונות רעות. האחת מהן יתירה. והאחרת חסרה. מצד התכונות הנ''ל יתחייבו הפעולות ההם. והמשל בו הזהירות שהיא מדה ממוצעת בודדת בכלל התאוה ובין חוסר הרגש הכיף. והזהירות. הזו מפעולות הכדאיות. ואפשרות הנפש אשר יתחייב מהדירה החדשה הזהירות. זאת מעלת המדות. אולם לחלוטין התאוה הנו הקצה הבכור. והעדר הרגש התענוגות לחלוטין הוא למעשה הקצה האחרון. ושתיהן פסול גמור. סופר סתם פתח תקווה מאפיינים הנפש וש דבר יתחייב רוב התאוה. והיא התכונה היתירה. והעדר האופי ומהווה התכונה החסרה. שתיהן שיש להן פחיתות מפחיתות המידות".