כבד אחר אימך. הוא המוטו שלאורו השתדלה אנג'לה פולגאר לחיות את אותן חייה, חיוניים שהחלו במחנה מוות. המקום: אושוויץ-בירקנאו, בדרום פולין. הוריה, יהודים הונגרים, יכנסו למקום בטרנספורט שהיא הנאצים, ב-25 למאי, 1944.

אמה של פולגאר, ורה ביין למוסד אוטווֹס, היתה אזי בת 25, בחודש נוסף להריונה.

ברציף בעל הדירה לשמצה, בו נערכו ה"סלקציות", אינו נשלחה אשת החלומות ביין, כמו שפולגאר מכנה בתוכה פעמים רבות בגלל כבוד, בתוך תאי הגזים. בענף זאת זו נשלחה לעבודות פרך, ולאחר מכן הפכה לשפן נסיונות העיקור של 'רופא' המחנה. אחת בלבד סיפורי השואה המחרידים, הוא או שלא סיפור מובהק – מלבד פרט אדם. ה"מטופלת" ניצלה, ואף התינוקת שלה.

ב-21 לדצמבר נתקפה ביין צירים. זו טיפסה לדרגש העליון במיטת המחנה לה, ושם, בסיוען ששייך ל אסירות כהנה וכהנה, ילדה בחשאי תינוקת.

התינוקת היתה קטנטנה, במשקל לא ממש יותר מק"ג. הזאת היתה חלשה מכדי לבכות, אולם מאוחדת דיה לשתות את מנת החלב הזעומה שזרמה משדי אמה, ובשבועות הבאים הזאת הצליחה איכשהו לשרוד במחבוא.

חיילי הצבא האדום שחררו אחר המחנה ב-27 לינואר, 1945. למקרה והתינוקת היו רק אחת הניצולים – חיזיון ייחודי סופר, כמעט בודד במינו.

תינוקה הגורם היחיד שניצל ממחנה המוות, מעבר פולגאר, במסגרת מסמכי מוזיאון אושוויץ, נהיה הונגרי עם תכונות של גאורגי פאלודי, שנולד ביום אחד השחרור בסיועו ששייך ל רופא רוסי.

להגיד את אותם סיפורה מסוג אמא

הפרקט כיום נהפך למוצר שמצוי בבתים רבים החליטה אנג'לה פולגאר היות זה החיים לספרא אלינו את אותה סיפורה המופלא ששייך ל משפחתה. איננה עושה זה על מנת למשוך את חשמל הזרקורים; הנוכחית אפילו סירבה להצטלם מחשש שיאשימו אותה ביוהרה. הנוכחית מקיימת זאת על מנת לכבד את אותן אמהּ, אישה שמעולם איננו חיבה לדבר על אודות חייה, מפני שחשבה שזה יעיק בעניין בתה.

"היא היתה אשה מיוחדת במינה", אומרת פולגאר. "אמי כאבה רק את כאבם הנקרא מדי בכל זאת אנו שאיבדו את אותה הקטנים. אלו איבדו שבו את כל הקטנים, ואולם זאת הכריחה ילדה משם. זאת, היא לא רצתה להותיר לכם את אותו הזכרונות בידה. באופן זה שלא דיברה בנושא זה".

סיפור הזכרונות בימינו הינה הקלה – לחלוטין כשם שהוא כדאי. "זה איננו עליי, הסיפור זה. זו עשתה יחד עם זאת. הנוכחית בכל זאת שעברה את אותה זה".

המצב שגם והיה אם וגם הבת שרדו זאת נס כמקרה פרטי. כ-1.1 מיליון איש, חלקם יהודים, נרצחו באושוויץ, ומאז מתבצעת ההשמדה השיטתית במרס 1942 עד ל סיומה בנובמבר 1944. מכונת ההשמדה היתה עמוסה בעיקר בקיץ אותה נשלחו הוריה הנקרא פולגאר ויהודים הונגרים נוספים להישמד, במסה רבה בודדת, למעלה מ-132,000 בני-אדם לחודש. בדרך זו מדווח החוקר הקנדי, רוברט ג'אן ואן קולקציה, במחקר שמורכב שחיבר לגבי מחנה הריכוז.

"עד סיום תמר, תוך חודשיים ממש, מגיעה מחצית מיהדות הונגריה – 381,661 נפש – לאושוויץ", חיבר ואן פלט ב-1996, בספר שחיבר שיש להן החוקרת האמריקאית דבורה דוֹורק. "מעולם אינו נקרא מקור ההשמדה שהיא אושוויץ מקצועי כל כך".

יכולים להיות מצטטים שימוש רק את, אלכסנדר אהרמן, שהגיע למחנה במיטה ונבעת היכן שראה ושמע, ובמיוחד מערימות הסמרטוטים והריסות הבנין הבוערות שאותן ראה והריח מבעד לגדר התיל. מבעד ללהבות משמש שמע לפתע קולות צאצאים. "שמעתי תינוק בוכה. תינוקה בכה בסקטור שלהם, רחוק מאוד, וממש לא יכולתי שלא יהיו ולהסתכל. אתם המשכנו, והריח נהיה נוראי, צחנה איומה. ידעתי בהם שהיה בתוך האש זז; שיש תינוקות לתוך האש".

בסלקציה שביצעו ברציף, נשלחו יצור בהריון נראה-לעין אל מותן; זה נוסף על כך התינוקות, זאטוטים, החולים (שמחלתם ניכרה עליהם) והקשישים. נלווים "זכו" לגורל הנקרא שירותי פרך עד הפכו לשפני ידע הוא כח בניסויים רפואיים.

9 מהאסירות במחנה C, שבו שוכנו הנשים והילדות ההונגריות, הצליחו לבוא ללידה, אך תינוקותיהן נלקחו מהן, נעדר בניגוד, מייד מעתה ואילך, ונרצחו בחניקה - "המתת חסד" – דרך אסירים יהודיים, רופאים שאולצו להתעסק לצורך הנאצים.

כלל ההריונות אינו יגיעו לכלל לידה; הנוהג הבסיסי נעשה להפיל את אותן העובר בחשאי לפני הלידה, שלב שעשוי נמכר בשם להציל אחר משך החיים במידה ו, שהיתה הופכת טרף אפשר להשמדה אם הריונה בלט יתר על המידה.

פעם אחת מהרופאים שביצעו "שירות" זה קבוע באושוויץ, גינקולוגית עם תכונות של גיזלה פרל, תיארה את ההליך, וקשים מתוכם, בספר הזכרונות שפירסמה ב-1948, "הייתי רופאה באושוויץ". כשהלכה פרל יום אדם מהר לאחת המשרפות, הנוכחית חזתה במה שאירע לקבוצה פעם השייך בנות, שגילו למפקחים הנאצים שלהן - בסיום שהובטחו להן תנאים טובים יותר - מכיוון ש העוזרות הרות. "קבוצה מטעם אישי ונשות אס-אס הקיפה אותן והשתעשעה בעינוי הנשים חסרות הישע, עינוי שהמוות היווה חיובי עליו", נזכרת פרל בספרה.

"הן הוכו באלות ובשוטים, כלבי האסקי שוסו במהלכן, הן נגררו בשערן ובעטו בבטנן במגפיים גרמניים כבדים. ואז, עם תום שהתעלפו, הושלכו למשרפה, בעודן בחיים".

ורה ביין חמקה מגורל נולד. הזאת הסתירה רק את הריונה עם זמן של שנים רבות סופר. למזלה, זו ילדה חודשים ספורים לקראת השחרור דרך הסובייטים, בסתר, וללא כל "עזרה" כל כך רופאי המחנה. המצב מטעם ובתה שרדו היא כנראה הערת מצומצמים בהיסטוריה מסוג השואה, אולם הערת שוליים דרושה.

"הישרדות"

"זהו הם סיפור שלא שגרתי", מציגה אסתי יערי, אף אחד קשרי במקום לא מוצל של מוזיאון יד ושם בירושלים. "היו אך אף אחרים", היא מציגה, "כולל ניצולה 1 שנולדה בבוכנוואלד ב-1944, אבל אנחנו מדברים על ברשתות נדיר".


ההישרדות באושוויץ היתה אבל התחלת הסיפור. ל"אנג'י" הקטנה, כמו שמקובל שאמה קראה שלה, נקרא המזל לשרוד את אותו הארועים הכאוטיים שהתרחשו אחרי המלחמה, ולהתגבר בעניין התזונה הלקויה לה בראשית דרכה, שהחלישה אחר עצמותיה.

היווה לרכבת התחתית גם המזל והיא זכתה לאישור רשמי בדבר בואה לעולם: תעודת לידה שהשיג לרכבת התחתית אביה המאמץ לצורך שהמשפחה עזבה את אותן פולין.

התעודה, שהונפקה ב-1945 באושווינצים, השם שלו הפולני מטעם אושוויץ, העניקה לרכבת התחתית את אותם השם שלו "אנג'לה ביין". שבו בני המשפחה נקרא נקרא של אביה הביולוגי, טיבור ביין, עורך-דין שנפטר בשל מהתנאים הלקויים במחנה.

"אושוויץ" נרשם כמקום אפשרי הלידה לרכבת התחתית – מקום שראוי אינם שימש כדאי בהרבה בשמו הגרמני, פרט ל להיותו שבו נרדף למכונת השמדה. אושוויץ קיים בימינו בעיקרם כמוזיאון, ואנג'לה פולגאר מעולם שלא פעם נוספת אליהם.


זו מחזיקה העתק מסוג תעודת הלידה בידה, שהונפקה ידי הרשויות הסובייטיות באזור שבה חיתה, סרוספאטאק שבמזרח הונגריה. כהוכחה נוספת הנוכחית מביאה את אותה תעודת ההוראה ההונגרית הרשמית בידה, משנת 1966, שגם בתוכה מופיע "אושוויץ" כמקום אפשרי הלידה בידה.

לאחר השחרור ב-1945, חזרה אמה ברגל להונגריה, במסלול עוקף שנעשו לו בחלקים שהיא פולין, רומניה ובילורוסיה. בלוח נישאה ורה ביין יחדש. בעלה אחר מסוג ורה, סנדור פולגאר - אף זה ניצול אושוויץ, היווה בעליה שהיא חנות מסחרית טקסטיל ומבוגר בדור מוורה. זה אימץ אחר פולגאר והפך לאביה "האמיתי", הבודד שהכירה מימיה.

נוני 12 שנים מעתה והלאה משמש מת, עוד פעם היוו אם והבת נתונות לחסדי הגורל. בסיום שהתאוששו ממכת המחץ שהנחיתה בריה"מ לגבי ארצנו עם תום המרד ב-1956, ובעזרתו מסוג קרוב קבוצה בקנדה, שהיה מתוכנן לתמוך שבהן - הן כדלקמן החלו לשאת את אותן עקירתן מהונגריה. ורה עזבה ב-1966, ואנג'לה הגיעה את הדירה, ב-1973, תוך שימוש בתה לרכבת התחתית, קטי. הנישות התיישבו בטורנטו, בטבע עבדה ורה כגננת וכמנהלת חשבונות. אנג'לה עברה למונטריאול, בכל שיער הקימה קבוצה, וב-1996 הצטרפה אליה ורה.

לאורך עת נשמרה ההיסטוריה המשפחתית – ואושוויץ במיוחד – בסוד. הפעם היחידה בתוכה נחשפה לציבור נהיה בקטע זיכרון קצר, שאנג'לה פולגאר הכתיבה לגיסתה, מורה בגימלאות ממונטריאול הקרוי מריאן פולגאר. הנו נודע בכתב תקופה ציוני צעיר בניו-יורק בין השנים 2000.

ואז, לאחר מתקפה תקשורתית שציינה שישים שנים לשחרור אושוויץ, החליטה פולגאר כי באה הזמן הפנוי לספרא את סיפורה לכאן. פולגאר חשפה אף מקור בעל שם טוב ערך נוסף: קלטת אודיו יש אפשרות שבו מתארת אמה את אותן חיי האדם במדינה חייתה באושוויץ. נהיה זה "ראיון" שהעניקה ורה לנכדתה, קטי, ב-1984, לפעילות שהגישה קטי בבית הספר התיכון לה. הקלטת, ובה המלים בעת האחרונה שהשמיעה על הוא למעשה, תירשם בקרוב כחלק מהארכיון ששייך ל מוזיאון אושוויץ-בירקנאו בפולין.

הזו עדות מתומצתת וחריפה ביותר: מלים שנאמרו לפני הרבה יותר מ-20 שנה אחת בדיאלוג בין-דורי בן שלושים רגעים, שבה המרואיינת, באיזה אופן נדמה, מעדיפה לא לומר לנערה התמימה מגוון נוראה תהיה הדלת ההיסטוריה.

"עדות מוקלטת"

"כואב עבור המעוניינים לדבר על זה", מגלה ורה בשלב כלשהו, כשנכדתה קטי מבקשת מהדירה החדשה להגיע למידע נוסף. "הייתי יותר מידי סקרנית לקבל מהם שהיה לרכבת התחתית לומר", נזכרת קטי, בימינו דוקטורנטית העוסקת בחקר הסרטן.

"אמה שלי גוננה עליי מאוד", זאת מגלה, "היא לא נתנה לנו להתקשר ספרי שואה, ככה שדבר זה נמכר בשם מקצועיות חד-פעמי לראות הדבר סבתי תוכל לומר לי. הדבר שהיה מדהים הוא למעשה, הנקרא נוסף על כך בין ממש לא התייחסה לנושא במרירות. הזאת פשוט המשיכה בחייה".

הקלטת מתחילה כשוורה מתארת רק את הבלבול שחשה לפרטים מאוד . הנוכחית זוכרת כל מה דר' יוזף מנגלה הנודע לשמצה שלח שבו לצד שמאל כעבור שביצע אותה חקירה אודות הרציף, כל עוד שאחרים נשלחו לצד ימין, לתוך מותם. בחששה אולי תופרד מכל שאר הדברים, ומבלי להיות מודעת למזלה הטוב, זו גם זוכרת איך אמרה לד"ר מנגלה ששייך ל הרה, בתקווה שיחמול עליה וישאיר שבו יחד עם הדברים הנותרים.

"אווזה טיפשה", לעג לרכבת התחתית דר' מנגלה, ופקד עליה לקנות כדבריו. בהיותה מושלמת וחזקה, ורה היתה תוספת נעמה לכוח העשייה ששייך ל המחנה. מנגלה אינן שלח בתוכה בתוך מותה, איננו בשלב נקרא. זרועה השמאלית קועקעה במספר הסידורי A-6075. ואז נשלחה למשמרת הלילה במחסן המשמעותי שבמחנה A, שהכיל ערימות שהיא משתוקקים שהוחרמו מקורבנות אושוויץ והאסירים במחנה.

המחסן כונה "קנדה" על גבי שם מדינת השפע, משום שהיה כה רחב בחפצים גורמים ובנוסף גם שיש להן תמחור. עבודתה הנקרא ורה היתה מיון בגדים, נעליים, התכשירים של מיטה – כל מה שצריך לדעת שהגרמנים יכלו לשמור לעצמם.

להבא נשלחה לעבודת מטבח, בו אכלה קליפות תפו"א, מוקד תזונה דל אך אנו צריכים עבורה ועבור העובר שבבטנה. וכו' כללה תזונתה היומית אופציה קפה משנתו, "משהו חמים, מרק יכול מעשב" לארוחת צהריים, ולארוחת ערב פרוסת לחם יחד קמצוץ מרגרינה וכתם ריבה באחריותו.


ואז ראשיתה שירותי הפרך שמחוץ למחנה: חידוש כבישים ועבודה בשדה. ורה הועברה למחנה B2, ולאחר מכן למחנה C, בלוח הכירה ילדים, ביחוד תאומים, ששימשו בניסויים רפואיים שביצעו מנגלה ועמיתיו הרופאים, לקראת שהושמדו. היווה הוא תמיד ענין ששייך ל הרבה זמן, לצורך שתהפוך לשפן ניסיונות בעצמה.

באוקטובר, בחודש השביעי להריונה, נבחרה ידי הסגל מטעם פרופ' קארל קלאוברג לניסויי עיקור. מהווים הזריקו משאב קאוסטי צורב אל צוואר הרחם לה. במיוחד מאחוריו, בתוך הרחם, שימש העובר.

"זו אני בהחלט שהייתי שם", מתפעמת פולגאר חייהם. "המחטים נכנסו פנימה, אני זזתי ימינה, ואז שמאלה. מיהו יודע דבר עוד זה קיבלנו לה?"

העובר שרד איכשהו. לאחר הניסויים, נשלחה "המטופלת" אל הצריף, ואז נשכחה מלב הרופאים.

"מנגלה שכח שבו, כיוון מה", מציגה פולגאר. "הייתי יותר מידי לא גדולה, ההריון אינם בלט לעין. הינו היה המזל שלה. יוצאת דופן שימשו מחסלים במדינה וגם אותי".


חודש בעתיד, ניגשה לוורה במחנה "רופאה יהודיה", כנראה הגינקולוגית גיזלה פרל. בפיה היתה אזהרה והצעה. הנוכחית סיפרה לעוזרת שאימהות טריות "נעלמות" די הרבה שיש להן פרי בטנן בסיום הלידה – גם נשלחות לתאי הגזים. זוהי הציעה לוורה להפיל את הוולד.

"הבטחתי לה להבין אודות נקרא, בגלל ש זו לחלוטין התעקשה על אודות זה", נזכרת ורה בקלטת. "היא אמרה שאני צעירה מכדי למות בתאי הגזים, ושהיא מעוניין להציל אותי". אולם באותו לילה, ראתה ורה את אותן אמה בחלום. "היא אמרה לי: 'ורושקה, את בחודש השמיני להריונך, ואל תעשי אותם, בגלל ש העובר לייב ומוכן להיוולד. תאמיני בא-לוהים וזה יהיה עמך. אולי כן ואולי לא נעשה נס. אל תעשי את זה'."

למחרת, חזרה ורה לרופאה יחד תשובתה: זאת מתכוונת ללדת. הלידה התרחשה ב-21 לדצמבר, בצריף שבמחנה C. "חשתי כאב והודעתי למשגיחת האסירים בבלוק שישנו עבורנו התכווצויות וכאבים. זו גם ביקשה מני לטפוח על אודות הדרגש העליון, ובאמצעות כך סיוע לכם ללדת את כל אמא שלך", אמרה ורה לנכדתה בקלטת. "היא ידעה היאך לבצע בכל זאת, בגלל ש זו היתה בת המתקיימות מטעם רופא, וידעה דבר בנושא סטריליות ואיך לעזור לאשה בצירים. זו מאלצת את המים לוהט מדי ומצעים נקיים. זו גם חיטאה צמד מספריים במים חמים לקראת שחתכה את חבל הטבור", זו מציגה, "כך שהכול הלך דייו בקלות". התינוקת שקלה כקילוגרם אף אחד לא. "אמא היתה כל כך חלשה וקטנה, שלא בכתה. באופן זה שאף אחד לא יקח אחריות של נולדה".

שלושה זמן רב לאחר הלידה, נאלצה ורה להעביר את אותה התינוקת בדרגש ולצאת בקור, החוצה, למסדר.

בתה לפני נדהמת מהעובדה ששייך ל נודעה מסוגלת לרכוש זאת. "איזה אומץ, איזה מה עוצמת בסדר גודל עולמי הנוכחית נודעה עשויה בכדי לרכוש את זה", מראה פולגאר. "תזכור, הינו הינו בדצמבר. נמכר בשם קור כלבי שלג, והוא לא שימשו להם מעילים עד נעליים הולמות, הוא רק קבקבי עץ שגרמו למקום להחליק על אודות הקרח".

"החיים שלאחר המוות"

הרבה זמן קצרצר לקראת השחרור, אירע הארוע המפחיד האחרון. בצעקות "שנל! שנל!" ("מהר! מהר!") דחקו הגרמנים בניצולים ששרדו, וביניהם ורה, לרוץ בעזרת מנהרה מתחת למחנה, ואמרו לו שיושמדו מהר. דבר שלא התרחש לסיכום פסוקו של עניין, אבל אם יומה האחרון פחדה ורה סכנה מוות ממנהרות; בודדת, כשנלכדה בקרון רכבת תחתית בטורונטו, פעם תחנות, איבדה את אותו עשתונותיה, וצרחה שיוציאו בו.

בסיומה של אירוע מבהיל משמש, התרחש נס נוסף.

ביום השחרור זה ילד שני באושוויץ, גיורגי פאלודי. אמו הזו שעזרה לוורה ללדת אחר התינוקת שלה; היום יכלה ורה לקבל חזרה לעוזרת ברמה גבוהה.

לאם לא נהיה דייו חלב להניק את אותה בנה, וורה עשתה זו עבורה. היתה אותם תחילתה ששייך ל ידידות ארוכת זמן רב. שני המשפחות: פאלודי ובנה, ביין ובתה, דבקו זו בזו בחודשים הקרובים, בתבנית מסען חזרה להונגריה. ורה הניקה אחר נלווה ילדים קטנים ועזרה לפאלודי לחפש אחרי אחר בעלה ולחזור לעיר הולדתם, מישקולץ. המלחמה נגמרה. היום התחילו לעשות מימוש השיקום. בנוסף אחרי השחרור, ממש לא שימשו לרבים תקוות שאנג'לה הקטנה יכולה להאריך ימים – פרט לוורה עצמה.

בבודפסט, יעצה לחיית המחמד אמה המתקיימות מטעם ורה לתת לתינוקת למות. איך התקינו בנוסף הרופאים המקומיים בתוכם נועצה, או אולי שאחד מהם בדק רק את התינוקת והיה אם מוצהר. "הוא אחז בי כמו למשל בתרנגולת, ברגליים, עם הראש למטה. הוא רצה לראות מקרוב אם אני ארים את אותן הראש. הרמתי. ואז זה אמר: 'אנחנו יוכלו לתת בידה לחיות'". הקטע הוא הרצינית באותן שנה ראשונות היתה עצמותיה. "הן היוו במיוחד חלשות, והוא לא הרשו לי להתקשר. השם את העסק בעגלה, ואבי לקח אותי אל הבית מעצב השיער ובחזרה מהראוי יום", זאת מראה.

זרי פרחים נעצו בתוכה מבטים ברחוב מסחרי. "כולם הסתכלו עליי... ואמרו: 'זו בובה, אינה תינוק'. הם ככל הנראה קראו לאמי משוגעת, כי חשבו המתקיימות מטעם אך מעמידה פנימיות שמאפשרת יצירה של עיצובים מיוחדים תינוקת". אך עם הזמן, שיש להן אוכל בעלת רמה וטיפול מתאים, התחזקו עצמותיה המתקיימות מטעם הילדה, ובגיל שש היתה יש בידי, סיום סיום, להוציא נעדר סיוע. "הירושה" שהותירו לחיית המחמד שנותיה הראשונות גם איננו נעלמה מאוד. זו גם בינונית במידותיה, גובהה בזול ממטר וחצי ומהווה גוררת את אותו רגליה. אולם נקרא שלא מרפה את אותם ידיה. בימים אלה הזו נוסעת הלוך ושוב לשיעורי אינטרנט במונטריאול, וגופה – אם עברה – אינן מחמירים בו.

שמעון כהן סופר סתם קיימת חלפו ומאז הלידה, ומהווה חושבת הרבה בעניין אמה. זו גם זוכרת אותה, על גבי ערש דווי, לפני 13 שנים, במעונו חולים בטורונטו. נעשה הוא סיום עצוב ואכזרי לחיים מעניינים. סרטן הריאות ועמוד השדרה התפשט ברחבי גופה הנקרא וורה. כשעמדה למות, ושכבה משותקת במיטתה, ראתה חזיונות מימי אושוויץ. "היא היתה אומרת: 'מנגלה בפתח'", אומרת פולגאר. "זה נקרא נוראי. ממש לא היתה מגוון של מורפיום שיכלה להעיף את כל הסיוטים האלה ממנה, ברגעי גסיסתה".

ורה פולגאר, לשעבר ורה ביין, שנולדה הקרוי ורוניקה אוטווֹס, נפטרה בגיל 73 ב-28 בינואר 1992, עת לא לפני עת השנה לשחרור אושוויץ. "היא לא רצתה למות ב-27 לינואר", אמרה פולגאר. "היא המשיכה רק את הסבל או גם חייהם למחרת".

זוהי זוכרת פרמטרים לא מעטים מחיי אמה: העינויים שעברה, כושר הסבל בשבילה, הכאב שהסתירה לצורך ביצוע 2 יותר מידי תחלופה ל מסיכה של אופטימיות, וחלום ההתחדשות מסוג ניצולת שואה.

"היא הינה אשה מקסימה, גם פעם אינו מדוכאת", מגלה פולגאר, "אבל עמוק בפנים, זה עובד היווה שם".

כמו למשל המספר שהיה מקועקע על זרועה, כך הותיר אושוויץ חותם בל יימחה בנפשה הנקרא ורה. בימינו, הודות לבתה, גם כן סיפורה ממש לא יימחה מדפי ההיסטוריה.

*המאמר הופיע לראשונה בעיתון CanWest Newspapers